אלול הגיע וכתמיד מרעיד את הלב, עם האויר שמתחיל לזוז, עם קולות השופר.
אלול מגיע ויותר מכל אנחנו מחפשים בו פנים: 'את פניך ה' אבקש' וממש תחינה של 'אל תסתר פניך ממני'. משמע מזה שהפנים עומדות במרכז, ראייתן כמוקד להבנה ולתקשורת טובה, כגשר בין הפנים והחוץ. את פני ה' אנחנו מבקשות אבל בעצם גם את פני האדם, את היחסים הנכונים והטובים שיכולים להרקם
ובסופה של השנה הזו אני חשה יותר מתמיד שאני מבינה את הנקודות הקשות של הפגיעה המינית (זו המתקראת "קלה" או קשה), והיא תמיד קשה בעצם. וניתן להבין עד כמה היא מזיקה והשפעותיה רבות ומכבידות דרך עניין הפנים. אדם שבחר שלא לראות פנים – את מכאובן, את רגישותן, את האנושיות הגלומה בהן ואף את צלם האלוהים הטבוע בן. פוגע שהשתמש בזולתו כאילו היה חפץ ובהתעלמות עמוקה מן הצרכים והרצונות, מן ההדדיות. והדבר הזה הוא פגיעה אנושה באנושיות, והדבר הזה צריך לעורר אותנו לזעוק ולהדהד ואף לקחת אחריות ולייצר סביבה תומכת ומרפאת לשבר הגדול הזה.
ומה בכוחנו לעשות? דבר ראשון להעמיק ולהבין את המנגנונים ולפתח רגישות גדולה אל הדברים. זה נשמע פשוט וטריוויאלי אבל אני מוצאת שזה דבר גדול ותהליכי שצריך להקדיש לו זמן. נדמה לי שרבים מאיתנו לא מבינים למה אמירה מסוימת או אפילו מגע מסוים יכולים להחוות ככל כך קשים ומפילים עד כדי תחושת מחיקה. וכשנבין, נדע יותר לחנך את עצמינו ואת סביבתנו לרגישות הנצרכת. לעדינות הזו המופיעה בפני זולתי ולקרוא את פניו כמו במפה.
הדבר הזה נוגע לא פחות ביכולת שלנו להיטיב כעדים שמסביב, כשומעים את הסיפור. הדבר הראשון הוא בכלל המוכנות לשמוע ואחריה ההזמנה להשמיע לנו. בהגדרה הסיפורים לא קלים, מעמיסים מאד על הנפש. רבות רבות השאלות והתעתועים שבתוכם. נפגעים שואלים את עצמם, האם אכן היה כך? אולי הבנתי לא נכון.. הסיפור יוכחש לרוב על ידי הפוגע והדברים קרו לרוב רק בין שני אנשים. מימד הסוד חזק מאד ומי ערב שאכן כך היה? גם מנגנוני הנפש, המנסים להגן עליה מן הזוועה פועלים להדחקה והכחשה, ניתוק ושכחה. ובאמת קשה להאמין שאכן כך היה, אנשים מוכרים, לפעמים אנשים מוערכים.. האם יתכן שאיבדו רסן והסתירו פנים, ניצלו לצורכיהם כך?
ומי שמנו? אנחנו לא בית משפט ואין בכוחנו לברר את הדברים. כל זה נכון, באמת אין לנו אלא את ליבנו ואת היחסים שאנחנו רוצים לכונן בעולם הזה, יחסים של כבוד אנושי ושל ראיית פנים. המשימה אם כך היא לאפשר את הדיבור והסיפור ולהיות שם באמון. להבין עד כמה קשה להפר את קשר השתיקה שנוצר, לחזור אל האירוע הקשה, להעיז להודות כך בחולשה ובפגיעות. החובה שלנו כחברה היא לייצר סביבה תומכת ונותנת אמון שלצערנו הדברים קורים והם קשים. לתת תוקף לדברים, לחזק ולחבק.
שתהיה לנו שנה טובה, שנחבק את הצער וננסה להביא לתיקונו וריפויו.
