על חטא שחטאנו לפניך בהגבהת הרף.
חבר טוב מתחתן. בבוקר החתונה מתקשרים אליו מהאולם ומספרים לו שאמנם הוא לא הזמין סידור פרחים לחופה, אבל בגלל הקור החורפי, הפרחים מהחתונה שנערכה אמש, נשארו במצב טרי ומצוין.
"אנחנו משאירים את הפרחים. זה מקסים" – אמר לו בעל האולם.
אותו חבר, נועץ עם אשתו לעתיד והודיע לבעל האולם שהם מבקשים להורידם.
-"לנו זה לא יעלה שקל אחד, אבל איננו רוצים להיות בין אלה שמקבעים את הנורמה של סידור פרחים בחתונות".
בעל האולם לא הצליח להבין ואף התווכח, אך הזוג הטרי התעקש והחופה עברה ללא פרחים, כפי שתוכנן מלכתחילה.
נזכרתי בסיפור זה לאחר שבי"ז תמוז האחרון הייתי אחראי לקניית עוגיות "רוגלך" עבור כנס מעגלי צדק, לצורך שבירת הצום. נסעתי למרכול והתלבטתי אם לקנות עשרה קילוגרם של רוגלך ארוז במחיר של 16 ש"ח לק"ג, או רוגלך טרי בעלות של 46 ש"ח לק"ג. למעשה, קניית המוצר הטרי הצריכה הוצאה נוספת של 300 שקלים. בחרתי ללכת על הזול. הן על מנת לחסוך, הן משום שמדובר בקהל צעיר והן משום שבסוף צום, כל דבר יחשב טעים.
קניתי ושמחתי, אך להפתעתי קיבלתי ביקורת ממספר פעילים ונוכחתי לראותה בעצם העובדה שרבים מקהל הצמים לא נגע באוכל. מבחינתם, ברגע שזה לא טרי ממאפיה, הם לא יאכלו. יצאתי קמצן.
אפשר לדבר הרבה על צדק חברתי, על יוקר המחייה ועל החובה לוודא שלכל אדם יש מה לאכול. אך אם אנחנו לא נדע להוריד מעט את הרף, זה לא יקרה לעולם. עוני הוא עניין יחסי ואם כולנו נתרגל לאכול רוגלכים איכותיים ממאפייה, הרי שגם מי שאין לו, יאלץ להשקיע יותר כסף ולקנות את מה שהוא לא מסוגל לו. אינני מבקש להטיף למצב של "פת במלח תאכל", אך גם לאנינות הטעם ראוי לשים גבולות.
הרוגלך הוא יחסית כסף קטן, אך בסידור פרחים בחתונה, כבר מדובר בתוספת של כמה אלפי שקלים מיותרים.
צדק חברתי אינו יכול להסתכם במה שאנו דואגים לאחרים אלא גם בדוגמא האישית שלנו ובהצנע לכת בתוך ביתנו פנימה. חסכון איננו בהכרח קמצנות אלא גם רף שראוי לכל אדם להנהיג על עצמו, גם אם ביכולתו לרכוש הרבה יותר.