כשראיתי לפני כמה ימים בפייסבוק את תמונתו של ד"ר אילן זינגר, מתמחה בבית החולים איכילוב, אוכל את הסעודה האחרונה לפני שיתחיל בשביתת רעב במחאה על תנאי העבודה של המתמחים, הרגשתי בושה איומה. בושה על שלא הרמתי עד היום את קולי, ולא הרמנו כולנו את קולנו, בתמיכה אדירה במאבק המתמחים. כן, כולנו תומכים במאבקם – מי מאיתנו יכול בכלל להעלות על הדעת יום עבודה בן 26 שעות – אבל מה עשינו כחברה, שכל כך נהנית משירותיהם של המתמחים, כדי לעזור להם במאבק? במדינה שעצומות אנשי רוח ועצומות רבנים מתפרסמות בה כפטריות אחרי הגשם, לא התפרסמה ככל הזכור לי אפילו עצומה אחת של תמיכה במתמחים; אחד המאבקים הצודקים ביותר, שבכוחם לאחד ימין ושמאל, חילונים ודתיים. ואולי זו בדיוק הבעיה: אצלנו אוהבים להיאבק על עניינים שנויים במחלוקת. אלה שאפשר לתקוף בהם יריבים שנואים. מאבק מוסכם הוא לא בשבילנו. משעמם מדי.
כולנו קראנו על מתמחים שהתאבדו (בבית החולים סורוקה התאבדו ארבעה בתוך שנה וחצי); על מתמחים שחייהם האישיים והזוגיים נפגעו קשה; על מתמחים שלא עמדו בלחץ, ועוד לפני המאבק הנוכחי עזבו את העבודה שהשקיעו למענה קרוב לעשר שנות חיים ושהייתה חלום חייהם. קראנו – ודפדפנו לעמוד הבא, והמשכנו להתווכח על איתמר בן־גביר ומנסור עבאס, ולהתעניין בצוואה של צביקה פיק הרבה יותר מאשר במאבק העובדים הכי צודק שהיה פה. מאבק שאינו על גובה השכר, אלא על עצם האפשרות לעשות עבודת קודש מצילת חיים בתנאים שיכבדו הן את הרופאים המטפלים והן את המטופלים. ביום הכיפורים הקרוב נצטרך כולנו לומר בכוונה יתרה את המשפט "על חטא שחטאנו לפניך באימוץ הלב", כלומר, בהקשחת ובאיטום הלב.
משמרת של 26 שעות עבודה אינה טובה בהרבה מתנאי העבדות של כורי הפחם בבריטניה של המאה ה־19. משמרת של 26 שעות עבודה, גם אם ניתן במהלכן פה ושם לנמנם (אבל להמשיך בדריכות ובפוטנציאל הערנות), אינה אנושית. הרי לא במקרה אנחנו מגבילים בחוק את שעות העבודה של נהגי ההסעות והמשאיות, כדי שלא יירדמו על ההגה, וזועמים כשמתברר שמישהו העז לחרוג ולהפר את החוק. והכי מקוממים הם החוכמולוגים שאומרים: הם ידעו שאלה התנאים כשבחרו בעבודה הזו. נכון, גם כורי הפחם בבריטניה ידעו מהם התנאים כשנאבקו בהמוניהם לזכות בעבודה. זה לא הפך את תנאי העבודה שלהם ליותר ראויים.
האמת היא שהמתמחים הם פשוט צדיקים. אפילו כשהחלו למחות, הם לא העזו לעשות זאת בשיטה המקובלת במשק, היינו לשבות, כי זה הרי מנוגד לאתוס שלהם ולשבועת היפוקרטס. במקום זאת הם מוחים באופנים שפוגעים בהם עצמם: במכתבי התפטרות, ועכשיו גם בשביתות רעב. נכון שבעקיפין נפגעים מכך גם החולים, אבל רק בעקיפין. המתמחים לא מסוגלים לפגיעה ישירה במטופלים שלהם.
שביתת המתמחים צודקת גם משום שפשוט רימו אותם. במחאה הקודמת כבר סוכם מתווה שיקצר את שעות ההתמחות ל־18 שעות, ויוחל בהדרגה (כי הם גם מתחשבים בצורכי המערכת) בכל בתי החולים. ומה קרה בפועל? כלום. הכספים המיועדים לכך לא הועברו, והמתווה אפילו לא התחיל כפיילוט. נראה את שר האוצר שהיה מעז להפר הסכם חתום עם יפה בן־דוד. אבל מול המתמחים זה קל. הרי חזקה עליהם ששבועת הרופא תשאיר אותם בבתי החולים.
אז, מתמחים יקרים, הנה הצעתי הצנועה לכם: אל תוותרו. אין צורך שתתפטרו, או תשבתו רעב, ותפגעו בעצמכם. שבתו בהמוניכם, ותראו שבתוך ימים אחדים האטימות למאבקכם מתפוגגת כלא הייתה. עוד לא נולד שר האוצר, או שר הבריאות, שיעז לפטר אתכם. ואל תסתפקו בקיצור המשמרות ל־18 שעות. גם משמרות כאלה אינן אנושיות. אל תסכימו לשום משמרת שעולה על 12 שעות. אם משמרות של אחיות אורכות 8 שעות, אין סיבה שמשמרות של רופאים יארכו יותר מ־12 שעות. הַבהירו היטב שהסכם שלא יכובד איתכם יגרור דרישה אולטימטיבית לקיצור גדול יותר. שום נימוק כלכלי אינו מצדיק את קיומם של תנאי עבדות במדינה מתוקנת. תנאי העבדות האלה חייבים להיפסק בהקדם.
(פורסם ב'מקור ראשון')