ביום שישי האחרון, כשרובנו היינו עסוקים בלנוח, לבלות או להתכונן לשבת, יצאו החבר'ה הבאמת מעולים ומרשימים של מעגלי צדק לאתר בניה בראשון לציון, שם נהרג בשבוע שעבר רסאן דבור.
הם הגיעו לשם כדי להזכיר לנו את ארבעת ההרוגים בתאונות העבודה בשבוע שעבר, שמצטרפים לעוד הרבה יותר מדי פועלים שממשיכים ליפול מפיגומים ולהימחץ תחת חפצים כבדים מדי שבוע בשבוע, כשלרובנו לא ממש אכפת.
הם בדרך כלל ערבים או עובדים זרים, כאלה שנמצאים הרחק מטווח הראיה והסימפטיה שלנו, ושמירה עליהם דורשת השקעה של תשומת לב וכסף, שנוגדים את הרצון לעשות הכל מהר מהר ולהרוויח כמה שיותר.
הפצועים וההרוגים הרבים הם לא גזירת גורל, ובמדינות מפותחות אחרות שיעור ההרוגים נמוך בצורה משמעותית מהשיעור בישראל. הפתרונות ידועים לעוסקים בנושא, הם רק דורשים שימת לב רצינית יותר, נכונות להתמודד עם אלה שמתנגדים לשינויים, והשקעה של התקציבים המתאימים.
בחודש אלול הזה אני רוצה להציע לנו לחזור ב-#תשובה_חברתית ולהיות מאלה שמקפידים על הציווי של "לא תשים דמים בביתך" ולא מבוני מגדל בבל ש'אם נפל אדם ומת לא שמים את ליבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכין ואומרים "אוי לנו! אימתי תעלה אחרת תחתיה?'".
