אז למה המלך בשדה ואם כבר הוא יורד אל העם למה הוא לא יכול להגיע ישירות אל העיר? הרי אם כולנו כאן הכי הגיוני שהוא יגיע אלינו. אז זהו, שלא.
קורים דברים מחוץ לסביבה הרגילה שבה אנחנו רגילים לחיות, יש עוד עולם שלם בשוליים, ברחובות צדדיים, בשדות מחוץ לעיר. זה יכול להיות חלל שמוטל בשדה ולא ידוע מי הכהו, זה יכול להיות פועל הבניין שנופל וקולו לא נשמע, זה יכול להיות המתגייר שמחפש לו קהילה וזו יכולה להיות גם נערה שנאנסת ואין שם מי שיעזור, "צעקה הנערה ואין מושיע לה…"
שבעה שבועות יש לנו כדי להקשיב למסר הזה, שבע הפטרות שאמורות לנחם אותנו אם רק נבין שהתיקון מתחיל ביכולת שלנו לצאת מהעיר הגדולה אל השוליים, לפקוח את העיניים לגר, ליתום, לאלמנה. שבעה שבועות להתחיל לצאת מעצמנו, להסתכל עמוק אל המציאות כדי להגיע אל קו הסיום יחד, כל איש ישראל.
לנביאי ישראל היה ברור איפה מתחיל התיקון, לא בתפילות או בקורבנות אלא בריב היתום ובצדק חברתי. פחות עיסוק בפרקטיקות חיצוניות ויותר עיסוק בתיקון חברתי, אישי ופנימי.
וזה מתחיל בלקיחת אחריות, ביציאה אל הרחובות הצדדיים, ביציאה מאיזור הנוחות. ונכון, נפגוש שם חללים, ונוער בסיכון, ונשים בזנות. וזה עולם שלם שאנחנו חייבים להיות בו, לפעול בו, להדליק עליו את האור.
שלא נטעה, המלך שם איתם בשדה, "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ" והוא רוצה שנצא להיות שם איתו, איתם.
שנים שהעדפנו להתעלם, לא להתייחס, לומר לעצמנו שאצלנו אין שדות, אין רחובות צדדיים, אין שוליים. התעלמנו, ונרדמנו בשמירה.
ועכשיו, השאלה חזקה מתמיד:
בֶּן אָדָם מַה לְּךָ נִרְדָּם?
קוּם קְרָא בְּתַחֲנוּנִים!