אחד המקורות בהם מופיע פירוט של איך מגיעים למדרגה הזו הוא פרק יט בספר שמות, שם יש לנו רשימה ארוכה שכוללת מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, שאמורות להביא אותנו לשם, כעובדות ועובדי ה'.
איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו, איסור עבודת אלילים, דיני מזבח, ובאותה הנשימה ממש – כללי התנהגות עם אלה שצריכים תשומת לב יתרה למצבם, מעבר לחוקי החברה "הרגילים" – העני, הגר, השכיר, בעלי המוגבלויות.
הרי מול מי שחזק מאיתנו אין צורך להזהיר אותנו לנהוג כראוי ובכבוד, אנחנו נעשה את זה לבד. התורה מחייבת אותנו למבט "למטה" בסולם החברתי, ובעיקר למה שהמבט הזה מביא איתו, אחריות חברתית. לא לנצל חולשה, להבין שיש לנו מחויבות בלי קשר למה הביא את האדם למצבו.
למה בעצם? הרי אני לא אחראית לכך שמישהו שכיר או עני! בטח לא לכך שהוא בעל מוגבלות או גר. איך אפשר להשוות את המחויבות שלי כלפיהם למחויבות שלי להורים שלי? לשמירת שבת? לאיסור לעבוד עבודה זרה?
התורה תובעת מאיתנו, שוב ושוב, להסתכל. לא להתעלם. אז איך קורה שבכל המעגלים החברתיים והמשפחתיים שלי, בכולם, אין אדם אחד שאני יודעת עליו שנפגע בתאונת עבודה באתר בניה? איך ממשיכה להיות עלייה בתאונות באתרי הבניה? שבניגוד לגר, לשכיר ולבעל המוגבלות, כאזרחית במדינה דמוקרטית יש לי לגמרי אחריות למצבם?לא ערכתי מחקר אבל אני מוכנה להתערב שמרבית קוראי הפוסט נמצאים במצב דומה לשלי.
אנחנו אומרים "כן, וואי, זה נורא ואיום, חייבים לעשות עם זה משהו". אבל אין לנו מושג אם היה על זה דיון בוועדות כנסת לאחרונה, מה משרד הכלכלה שהוא השליח שלנו עשה בתור רגולטור בנושא הזה? למה העונשים על חברות הבניה כל כך מגוחכים?
קל לנו מאוד להישען על המתווכים שבדרך, זה פוטר אותנו מהצורך לראות את האמת כמו שהיא, וכך להיות חייבות וחייבים להתמודד איתה. אנחנו, כחברה, חייבים לעשות תשובה, לשאוף למידותיו של הבורא ולהכריח את עצמנו ואת סובבנו להסתכל למציאות בעיניים, להתמודד עם מה שעולה ממנה, ולתקן.