בית המשפט העליון קיבל את עמדת עיריית ירושלים לפיה בעיות החניה יפתרו כאשר הרכבת הקלה תגיע אוטוטו לדרום העיר, והאמין להתחייבות העירייה לפיה יש תוכנית ותקציב לשיקום הרחובות הסמוכים לביתה של האישה. השופטים הרחומים דחו את בקשת העירייה להטיל על העותרת – אישה עיוורת הנאבקת על פרנסתה – הוצאות ויחד עם זאת גם דחו את עתירתה של האישה בטענה כי שיקול הדעת העירוני גובר על צרכי אנשים עם מוגבלויות. חמש שנים חלפו מפסק הדין השערורייתי: עיריית ירושלים לא עמדה באף אחת מהתחייבויותיה.

זו היתה פריצה קטנה בסכר שהובילה לשיטפון אותו חווה כל הולך רגל ברחובות ישראל. מכןניות עולות בקביעות על מדרכות וחוסמות את דרכם של אנשים עם מוגבלויות, ילדים, מבוגרים עם הליכונים והורים עם עגלות. בקיץ האחרון הגדיל לעשות בית המשפט המחוזי בתל אביב וקבע כי שטח יעוד ל״רווחה ונופש״ בשכונת מגורים ביפו – יכול להפוך למגרש לאפסון רכבים פרטיים.

הפגיעה בתשתיות הולכי הרגל הפכה למכת מדינה. נתיבי תחבורה ציבורית נסללים באמצע כבישים סואנים – על מנת שפרייבטים לא יעמדו ברמזור, הולכי רגל תקועים דקות ארוכות באיי תנועה לאור ירוק – כדי לאפשר גל ירוק למכוניות, מספר הולכי הרגל הנפגעים בתוך ערי ישראל הולך ומאמיר – ורק בקיץ הזה בתוך שלושה ימים נהרגו ארבעה הולכי רגל בשתי תאונות שונות כאשר היו על מדרכה.

ההתמכרות של חלקים מהחברה הישראלית לרכב הפרטי עולה לנו בנזק כלכלי אדיר, אבל גם בדמים מרובים. מיעוט של נהגים – רובו עיוור למצוקת הולכי הרגל ומיעוטו דורס את הזכויות האלה – הופך את ערי ישראל למגרש חניה אחד גדול על חשבון מדרכות, גינות, שטחי מבני ציבור ועוד. הרשויות בישראל – הממשלה, הרשויות המקומיות ואפילו בתי המשפט – מיישרים קו עם המדיניות של ״כל דאלים גבר״ ומערימים עוד ועוד מכשולים בפני עיוורים והולכי רגל.