ההולך לתומו ברחובה של עיר נתקל מפעם לפעם בחפץ שנשכח או שאבד בדרך. אם רגש מוסרי מפעם בתוכו, ואם ההלכה מהווה נר לרגליו, הוא יעצור וישקול בדעתו מה יש לעשות על מנת להשיב את החפץ לבעליו, שהרי ציוותה התורה: "לא תוכל להתעלם!". ציווי זה הורחב בדברי תנאים ואמוראים למקרים נוספים שהמכנה המשותף להם הוא האחריות המוטלת על עובר אורח למנוע נזק מאדם אחר, נזק שעומד להתרחש אך יש בכוחו של עובר האורח למונעו. כך, למשל:
הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בניין חברו, או להשחית שדהו, חייב לגדור בפניהם ולמונעם, שנאמר: "לכל אבידת אחיך" (רמב"ם, הלכות גזילה ואבדה יא, כ).
זהו רף הלכתי-מוסרי גבוה ביותר. חובת האדם אינה רק להימנע מלהזיק לאחר, אלא לנקוט בצעדים אקטיביים על מנת למנוע נזק שעלול להיגרם לאחר, למרות שלמונע הנזק אין כל אשמה בהיווצרותו.
מעגל שני של אחריות עולה מדבריו המהפכניים של הרשב"ם בפירושו לסיפור מכירת יוסף. לשיטתו, אחי יוסף כלל לא מכרוהו לעבד. לאחר שהשליכו את יוסף לבור, התרחקו האחים מהבור ודנו מה לעשות בו. תוך כדי הדיון ביניהם, עברו לידו המדיינים, הוציאו את יוסף מהבור (ושמא שמעו את קול זעקתו, ראה בראשית מב, כא) ומכרוהו לישמעאלים. יש לציין שזו אכן המשמעות הפשוטה של דברי התורה: "וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף" (לז, כח). נראה שכל ארבעת הפעלים (ויעברו, וימשכו, ויעלו וימכרו) מתייחסים לנושא האחד והיחיד – המדיינים.
אכן, דברי הרשב"ם אינם עולים בקנה אחד עם דברי יוסף לאחיו בעת שחשף בפניהם את זהותו: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה" (מ"ה, ד), היינו הוא מאשים אותם – ולא את המדיינים – במכירתו. ועל כך עונה הרשב"ם: "שהַגְרמת מעשיהם סייעה במכירתו", כלומר: למרות שבפועל הם לא מכרוהו, הרי שמעשיהם גרמו לכך.
הסבר זה נראה דחוק, שהרי עדיין יש פער בין הסברו של הרשב"ם על גרימת הפשע לבין דברי יוסף האומר מפורשות "מכרתם אותי", ומאשים את אחיו במכירה גופה. אפשר אפוא, שיוסף מתכוון להיבט המוסרי של הפשע ולא לאחריות המשפטית הישירה. מבחינה משפטית, האחים אינם סוחרי עבדים. אכן, מבחינה מוסרית, הכולא את אחיו בבור שהדרך היחידה להיחלץ ממנו ומן המוות שטמון בו היא באמצעות סוחרי עבדים, הופך להיות שותף מוסרי למכירת העבדות. בקצירת העומר: מבחינה מוסרית, עשיית מעשה המביא לעבדות כמוהו כמכירת אדם לעבדות!
כל זאת באשר למעגלי האחריות העקיפים. ומכאן למעגל הפנימי, מעגל האשמה. המבצע פשע הוא האשם, הוא הפושע, ודינו ברור לכל. אולם מסיפור יוסף למדנו שבנוסף לאשם הישיר יש שני מעגלי אחריות:
א. מעגל אחריות אקטיבי: היוצר סיטואציה שמובילה לפשע, נושא באחריות מוסרית לו למרות שלא הוא עשה את המעשה הנורא, אלא רק "הַגְרמת מעשיו סייעה".
ב. מעגל אחריות פאסיבי: הרואה נזק שעומד להתבצע ויש בידו למונעו, חייב לפעול כדי למונעו.
אכן, אין לטשטש את הגבול שבין אחריות לאשמה. אך בו בזמן, אל לנו להקל ראש בנטל המוסרי הכבד שרובץ על האחראי שלא מנע את הפשע, הגם שיכול היה למונעו. אשמו של האחד חמוּר, אך גם אשמו של חברו חמור ביותר.
כלפי מי ומה הדברים אמורים? כל אחד מאתנו מוזמן להרהר ולהסיק את מסקנותיו. לא באנו לפסוק כאן הלכה, אלא לעורר לחשיבה הלכתית-מוסרית בעלת השלכות אקטואליות.
***
הלכות רוצח ושמירת נפש פרק א
יד. כל היכול להציל, ולא הציל–עובר על "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט,טז). וכן הרואה את חברו טובע בים, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או שישכור אחרים להצילו, ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח, ולא גילה אוזן חברו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חברו, ויכול לפייסו בגלל חברו ולהסיר מה בליבו ולא פייסו, וכל כיוצא בדברים אלו–העושה אותם עובר על "לא תעמוד על דם ריעך".
טו. הרואה רודף אחר חברו להורגו, או אחר ערווה לבועלה, ויכול להציל, ולא הציל–הרי זה ביטל מצות עשה, שהיא "וקצותה, את כפה" (דברים כה,יב); ועבר על שני לאוין, על "לא תחוס, עינך" (שם) ועל "לא תעמוד על דם ריעך" (ויקרא יט,טז). [טז] אף על פי שאין לוקין על לאוין אלו, מפני שאין בהן מעשה, חמורים הם: שכל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו איבד כל העולם כולו; וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולו.
הלכות גזילה ואבידה פרק יא
א. השב אבידה לישראל–מצות עשה, שנאמר "השב תשיבם, לאחיך" (דברים כב,א). והרואה אבידת ישראל, ונתעלם ממנה והניחה–עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תראה את שור אחיך . . ." (שם); וביטל מצות עשה. ואם השיבה, קיים מצות עשה.
ב. לקח את האבידה, ולא השיבה–ביטל מצות עשה, ועבר על שני לאוין: על "לא תוכל, להתעלם" (דברים כב,ג), ועל "לא תגזול" (ויקרא יט,יג).
…
כא. הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בניין חברו, או להשחית שדהו–חייב לגדור בפניהם ולמונעם: שנאמר "לכל אבידת אחיך" (דברים כב,ג), לרבות אבידת קרקעו.
