במשך הדורות השכילו גדולי הדור להתאים את מצוות הצדקה להתנהלות החברה * בימינו אי אפשר לבנות רק על הדגם הקהילתי, ואף שעשיית החסד הפרטית נותרה חשובה, הדגם הנכון ביותר לצדקה בדורנו הוא מדיניות רווחה
אולי תופתעו לשמוע, אבל בהבנה ראשונה אין בתורה ציווי מפורש על מצוות הצדקה. ציוויי הנתינה לעניים בתורה אינם מדברים על מתנה כספית אלא על הלוואה, כמו בפסוק "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כב, כד), או על מתן תוצרי החקלאות על ידי המצוות המכונות מתנות עניים. המקור היחיד שמדבר על מעשה הדומה לצדקה של ימינו הוא הציווי "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן… פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ" (דברים טו, ז–ח). אומנם גם כאן מדובר בהלוואה, אך מכיוון שהיא ניתנת ממש לפני שנת השמיטה ברור שהיא לא תחזור לנותנה.
למרות זאת הגדירו חז"ל את מצוות הצדקה כמצווה דאורייתא והרחיבו מאוד את הציווי המופיע בתורה. הם יצרו את מושגי ה'קופה' וה'תמחוי', הטילו בפעם הראשונה חיוב על הקהילה ועל העיר לתמוך בעניים ואף נתנו לנציגיהן סמכות לכפות על היחיד מתן צדקה. הם התאימו את מצוות הצדקה למבנה הכלכלי-חברתי החדש שחיו בו. באופן דומה יסד ר' יהושע בן גמלא מערכת חינוך ציבורית שהחליפה את החינוך הביתי, וחז"ל חידשו איסורים, הרשאות ונהלים בשוק העבודה, כמו שכר מינימום ומקסימום, גביית מיסים, הגבלת תחרות דורסנית, פיקוח על המחירים ועוד.
לאורך שנים ארוכות התקיימה החברה היהודית בעזרת המערכת הקהילתית ההיא. ברבות מן הקהילות עשו התקנות ההן עבודה יפה ומרשימה, אך בחלקן הן הצליחו פחות. היו גם קהילות וזמנים שבהם מוסד הצדקה כשל או לא היו מפותח, וכן אירעו מקרים מזעזעים כמו ילדי העניים שנמסרו לגיוס לצבא הצאר או אלפים מיהודי פולין שמתו ברעב בסוף המאה ה-19.
עוד לפני קום המדינה וביתר שאת לאחריה יצרו מגשימי הציונות ובוני המדינה מוסדות ומנגנוני רווחה כלליים, כמו הסתדרות העובדים, קופות החולים ומערכות חינוך. רבני אותה התקופה, שאפשר למנות בהם את הרבנים גורן, עוזיאל ועוד, פעלו בדומה לאמוראים: קיבלו כמובן מאליו את השכלול הנצרך במעבר מקהילה למדינה ועיגנו תורנית את מימוש מצוות הצדקה כך שתתקיים על ידי המדינה.
הייתה להם סיבה טובה לכך. הצדקה האישית והקהילתית במובנה המצומצם היא אכן פעולה מחנכת לנותנים ומועילה למקבלים, וחשוב לעודדה. אך בשום מקרה היא אינה יכולה להחליף את מדיניות הרווחה.
מנגנון מדיניות הרווחה הוא היעיל ביותר בסיוע לעניים ובמניעת עוני. לדוגמה, אחוז העניים הממוצע האחרון שפורסם בכלל מדינות ה-OECD, לפני מיסים וקצבאות, עמד על 27 אחוזים, ולאחר התערבות המדינה ירד המספר הזה ל-12 אחוזים. זאת בלי לחשב את כלל השירותים האוניברסליים הניתנים לאזרחים, כמו חינוך ובריאות, המונעים עוני מלכתחילה. במדינות ההן יש קשר מובהק ומוכח בין מדינות המוציאות יותר כסף על אזרחיהן ובין אחוז עניים ואי שוויון נמוך יותר.
הפער הזה נובע בין השאר מכך שהיקפיה של הצדקה האישית והקהילתית מצומצמים בהרבה מאלו של מדינת הרווחה. בשנת 2016 המדינה שנתרם בה הכי הרבה כסף פרטי (באופן יחסי לאוכלוסייה), הייתה ארצות הברית, שבה נתרם סכום השווה ל-1.44% מהתמ"ג. באותה שנה עמד תקציב ארצות הברית על 37.8 אחוזים מהתמ"ג, ו-27 אחוזים ממנו יצאו רק על תחום הבריאות. צדקה פרטית וולונטרית לעולם לא הגיעה או תגיע למספרים כאלה.
יתרונות נוספים של מדיניות הרווחה הם העובדה שדווקא בשעות משבר וצורך הצדקה הפרטית נוטה לדעוך, וכן שהצדקה הפרטית ניתנת בדרך כלל לאוכלוסיות מסוימות ומותירה אחרות חסרות. יתרה מכך, הדגם הקהילתי מתבסס על עולם שבו חיו הכול בקהילות, ואינו מתאים לעולם שבו רוב האנושות מתגוררת בערים גדולות. כשאומרים היום "קהילות" מתכוונים למעשה לעמותות, שהן יצור שונה לחלוטין מקהילות העבר וחסר חלק מהותי מהיתרונות שהיו גלומים בהן.
הרמב"ם כותב כי המעלה העליונה בצדקה היא "זה המחזיק בידי ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאל", והמעלה הבאה היא "הנותן צדקה לעניים, ולא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח". מדיניות הרווחה אינה מושלמת, אך היא מאפשרת לרבים להתקיים בכבוד, לעמוד על רגליהם ולהכשיר עצמם לתעסוקה, וכל זאת מתוך שמירה מרבית על כבודם, בלי שהנותנים ידעו למי נתנו ובלי שהמקבלים ידעו מי העניק להם.
