"חוק הכניסה לישראל מטיל על העובדים הזרים מגבלות קשות כמעט בכל תחום: מחסומים בירוקרטיים במעבר ממעסיק למעסיק, שאינם מוטלים על עובדים ישראלים; העובדים הזרים נדרשים לשלם מס גבוה יותר עקב שלילת נקודות זיכוי; חוק ביטוח הבריאות הממלכתי לא חל עליהם וחוק הביטוח הלאומי מקנה להם זכויות בודדות בלבד. העובדים הזרים מנועים מלהביא את משפחותיהם, ועפ"י נהלי משרד הפנים, אם נמצא כי לעובד/ת יש בן/בת זוג בארץ, גם אם הכיר אותו/ה בתקופת השהייה כאן, אחד מהם חייב לצאת מהארץ. עובד שעתר לבג"ץ על הגזירה הקשה נדחה. קשה להאמין שזו מדינתנו ואלו שופטנו, אך בג"ץ קבע כי הגזירה סבירה ואף לגיטימית. מהגרי העבודה מחויבים גם לשלוח מפה תינוקות שנולדו, עוד בטרם נגמלו…"
(חנה זהר מנהלת "קו לעובד"[2]. פורסם בוואלה 9 במאי 2004)
"המדינה מפירה את הזכויות בשלילת אשרות עבודה לנשים הרות, ומעסיקים רבים גם מנצלים את המצב, מפטרים את העובדות וגורמים להם לאבד את זכויותיהן למענקי אשפוז ולידה המדינה ומעסיקיהם של עובדות זרות, כולל של אלו החוקיות, משתפים פעולה בהפרה שיטתית של זכויות ההריון והלידה של העובדות… לפי "קו לעובד", חברות ביטוח נמנעות ממתן כיסוי רפואי למעקב אחר בריאות האם והעובר בתקופת ההריון לעובדות זרות, למרות שהחוק מחייב אותן לספק לעבודות סל שירותי בריאות. עבור בדיקות שגרתיות, כאולטרסאונד או בדיקות דם, נאלצות העובדות לשלם מכיסן סכומים גבוהים."
(אייל הראובני, פורסם ב- YNET 18 לנובמבר 2003)
מהגרי העבודה הידועים יותר בכינוי הפוגעני "עובדים זרים" מתהלכים בחוצותינו ומציבים בפנינו אתגר מוסרי גדול. חוסנה של החברה נמדד לא רק ביחסה לחלשים שבקרבה, אלו המהווים בשר מבשרה, אלא בדרך בה מתיחסים לאלו שאין להם קול, לזרים, לנכרים שאינם חלק מן הקהילה והחברה – לאנשים השקופים.
בחברות אנושיות מסוימות מקובל לחשוב שהמוסר, הצדק, ועולם הערכים תקף אך ורק לגבי בני החברה המוגדרים כאזרחים, לעומתם מתקיים מעמד נחות של זרים שאינם אזרחים ולפיכך אינם בעלי זכויות. אנשים אלו הם תמיד הראשונים להפגע מאכזריותם של אנשי החברה הדומיננטית. כך באתונה הדמוקרטית העתיקה וכך לצערנו בחברות רבות גם היום.
למרבה הצער, הדברים אינם מסתכמים בהיותם של העובדים הזרים שקופים, מחוקים, וזהו אינו תיאור מלא של המצב. בנוסף לכך, הזר הוא תמיד גם זה שמפחיד אותנו. הפועל הזר המנותק ממשפחה וחברה נראה לנו מאיים, נוטה לשכרות, שטוף זימה, תאב בצע, חסר רסן. לעתים הוא מביא איתו מנהגים מוזרים ומפחידים מתרבותו, מדתו. לכן אנו רוצים לשמור ממנו מרחק, שימצא לעצמו מקום מגורים אחר, לא כאן. יתכן וחלק מן הסיפורים על התנהגותם של הזרים אכן נכונים, אך ברור, שכמו כל חברה, נוח לנו לראות את הזר כמייצגה של השחיתות המוסרית שכביכול אינה נחלתנו. אך אם נעיז להיישיר מבטנו אל המראה נאלץ להודות שפשיעה ושחיתות הן נחלת הכלל ואינם מצויים יותר או פחות אצל מהגרי העבודה הבאים לכאן כדי להתפרנס.
צריך לציין שהחוק הישראלי – חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) תשנ"א ותיקון שנעשה בו בשנת תש"ס, דואג לכך שאנשים ונשים אלו לא ינוצלו לרעה. אולם אין די בקיומו של החוק, מה שנדרש הוא תיקון ושיפור המוטיבציה האנושית הרואה בזר, באחר – אדם.
"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם"
עיון בתורת ישראל מגלה שאנו כיהודים נתבעים להקפדה על יחס מוסרי ואנושי כלפי הזר שאינו שייך לחברה ולקהילה היהודית – הלא הוא הגר. אנו מכירים את המושג "גר" כמציין את מי שהיה נכרי והמיר את דתו כדי להפוך ליהודי. אך המושג "גר" כפי שהוא מופיע בתורה מתייחס גם לאדם שאינו יהודי. חז"ל הבחינו בין שני סוגי גרים: "גר צדק" – שהוא מי שעובר הליך של טבילה מילה וקבלת מצוות, ו"גר תושב" – שהוא מי שאינו יהודי, אך שומר על מצוות בני נח[3], ויושב בתוך הקהילה היהודית. הפסוקים הרבים המדברים בטובת הגר ובחובת היחס השוויוני כלפיו עוסקים בגר תושב[4] שהרי מי שהוא גר צדק חלים כלפיו כל החובות כמו לכל יהודי.
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדרתיכם ועשה אשה ריח ניחח לה` כאשר תעשו כן יעשה: הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר חקת עולם לדרתיכם ככם כגר יהיה לפני ה`: תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם: (במדבר טו, יד-טו)
הרושם הוא שהתורה יוצאת מגדרה כדי להדגיש חזור והדגש את השוויון בינינו לבין הגרים, "תורה אחת ומשפט אחד". לא יתכן שבקהילה אחת יחיו בני אדם שמעמדם נחות ממעמדם של בני החברה השלטת.
וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו: כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה` אלהיכם:(ויקרא יט, לג-לד)
המחויבות המוסרית שלנו כלפי הגרים נובעת מן הזכרון ההיסטורי המשותף לבני העם היהודי החל משעבוד מצרים ועד לזוועות השואה. עם שבעצמו היה גר בארצות לא לו, עם שעבר תקופות ארוכות של ניצול ושעבוד בגלל היותו שונה וזר, חייב להפנים את תודעת השוויון ולהבין את מצוקתו של הגר. עם שחי כגר בארץ מצרים צריך להזדהות עם הסבל של כל גר באשר הוא:
וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (שמות פרק כג פסוק ט)
הקושי האנושי לקבל את הזר ולהעניק לו את הזכויות המגיעות לו כאדם שנברא בצלם אלוקים יצרו את הצורך של התורה לחזור שוב ושוב על הציווי ביחס לגר:
תנו רבנן: המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין, והלוחצו עובר בשנים…. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה בארבעים וששה מקומות בגר – מפני שסורו רע. (בבא מציעא נט ע"ב)
הלכות גרים
החובות החברתיות
בקובץ הלכות הקרוי "מסכת גרים" (פרק ג) מופיע סיכום קצר של המחויבות החברתית שלנו כלפי גר תושב:
ועוברים עליו משום בל תונה ובל תעשוק ובל תלין פעולת שכיר… אין משיבין אותו בספר, ולא בנוה רע, אלא בנוה יפה, באמצע ארץ ישראל, במקום שאומנותו יוצאה, שנאמר: עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו.
לא זו בלבד שאסור לעשוק ולהלין את שכרו של הגר, עלינו אף לדאוג לכך שיוכל להתפרנס בכבוד, לפיכך אין לדחוק אותו לחצר האחורית, ולשולי הערים אלא לאפשר לו מגורים במקום שבו "אומנותו יוצאה", היינו שמקצועו ומלאכתו יוכלו לפרנסו.
מחללין עליו את השבת?
הרמב"ן (בהוספותיו לספר המצוות של הרמב"ם, מצוות עשה טז) קובע שהציווי לדאוג לרווחתו של הגר כולל בתוכו אף את החובה לחלל את השבת כדי להצילו:
שנצטוינו להחיות גר ותושב להציל אותו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שנטרח בכל כחנו בהצלתו ואם היה חולה שנתעסק ברפואתו וכל שכן באחינו ישראל או גר צדק שאנו מחויבים לו בכל אלה והוא בהם פיקוח נפש שדוחה שבת שנאמר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה,לה) ומאמרם בזה בתלמוד גר אתה מצווה להחיותו (פסחים כא ע"ב).
זו היא גם עמדתו של ר` מנחם המאירי שכתב בפירושו לסוגית "פיקוח נפש דוחה שבת" שבמסכת יומא (פד ע"ב):
"ועובדי כוכבים ומזלות הקדמונים שאין אנו מצווים לחלל שבת עליהם אחר שאין להם שום דת וגם אינם חוששים לחובת חברת האדם"[5].
על דברי המאירי הללו כתב הרב יהודה גרשוני:
"הנה מפורש בדבריו דלאומות שיש להם דת וגדורים בדרכי הדתות ועובדי אלוקות על איזה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו והם לא עובדי אלילים אנו מצווים לחלל שבת עליהם וזה בכלל גר תושב אתה מצווה להחיותו"[6].
כידוע דבריו של המאירי מתיחסים לנוצרים שאף הם על פי הגדרתו אינם נחשבים עובדי עבודה זרה[7].
הרמב"ם לעומת זאת מציג עמדה שונה, לדבריו, על אף שאנו מחויבים להחיות את הגר, אין חיוב זה דוחה את השבת. בהלכות עבודת כוכבים פרק י הלכה ב, הוא כותב: "גר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו מרפאים אותו בחנם". ובהלכות שבת פרק ב הלכה יב: "אבל מילדין את בת גר תושב מפני שאנו מצווין להחיותו ואין מחללין עליה את השבת."
הרב נחום אליעזר רבינוביץ, ראש ישיבת מעלה אדומים, בספרו "מלומדי מלחמה" סימן מג. קבע הלכה למעשה על פי דבריו של הרמב"ן שיש לחלל שבת כדי להציל את חייו של מוסלמי או נוצרי הגון מפני שרפואתו דוחה את השבת כדינו של "גר תושב" ולא משום איבה היינו מפני החשש שמא אי הצלת הנכרי תביא לפגיעה ביהודים[8].
מיהו גר תושב?
זכויות מותנות בחובות ולכן ישנם תביעות בסיסיות כלפי גר תושב. ההלכה אכן תובעת מן הזר הבא להתישב בקרב הקהילה היהודית לשמור על כללי התנהגות בסיסיים. כך מנסח זאת הרמב"ם:
"אי זה הוא גר תושב זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה עם שאר המצות שנצטוו בני נח" (רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ז)
אולם לא זו בלבד שהנכרי צריך לקיים בפועל את מצוות בני נח, כדי להיות במעמד של גר תושב צריכים להתקיים מספר תנאים:
הריטב"א[9] בפרושו למסכת מכות ט (ע"א) כתב שכדי להחשב `גר תושב` ולא סתם `בן נח` נדרשת "קבלה" בפני בית דין של ישראל, דהיינו התחייבות או הצהרה רשמית בעלת תוקף משפטי מחייב:
ג` לשונות נאמרו בכותים, גר תושב ובן נח וכותי, גר תושב הוא שקבל בב"ד של ישראל לקיים שבע מצות שנצטוו בני נח כדאיתא בע"ז (ס"ד ב`) וכזה מותר להתיישב בינינו ולזה נקרא תושב, וכיון שקיבלן בב"ד הוא נקרא בשבע מצות אלו מצווה ועושה, וכי הא אנו מצווין להחיותו כדכתיב וחי אחיך עמך (ויקרא כ"ה ל"ה), ואין צריך לומר שאסור לנו לגרום לו שום קטלא וכל שכן להורידו לבור. ובן נח הוא שלא קבלם בב"ד אלא דקים לן שמקיים אותם מעצמו והוא נדון בהם כמי שאינו מצווה.. וכי הא אין אנו מצווין להחיותו … וסתם כותי הוא שאינו זהיר לקיים שבע מצות…
כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ח הלכה י-יא:
… וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים, וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות.
כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם[10].
כלומר, גוי הנזהר בשבע מצוות בני נח נחשב אמנם מחכמי האומות אך "חסיד אומות העולם" הוא זה אשר זאת מתוך הכרה בצו ה`, ואף הצהיר על כך בצורה רשמית.
כתב הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ח:
ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו[11].
מהגרי עבודה – גר תושב?
האם עובדים ופועלים שאינם יהודיים החיים היום במדינת ישראל נכנסים להגדרה הפורמלית של גר תושב[12]? מתוך דברי הראשונים שציטטנו עולה שכדי להיות במעמד של גר תושב צריך להתבצע טקס שבו מקבל עליו הנכרי את מצוות בני נח מפני שכך ציוה הקב"ה בתורתו. טקס כזה אינו מתקיים בימינו ומה גם שלדעת הרמב"ם אין מקבלים גר תושב בזמן הזה. למרות זאת יש מחכמי דורנו שהביאו את דעותיהם של מספר אחרונים הסוברים שאין צורך בכל התנאים הללו:
הרב יהודה גרשוני במאמרו הנזכר לעיל מביא את חידושו של ר` מאיר דן פלצקי[13] שטען כי הצורך בקבלת שבע מצוות בפני בית דין נאמר רק לגבי מי שהיה עובד עבודה זרה ועליו לעבור מעין "גיור" למצוות בני נח, אך מי שחי כל חייו כבן נח מפני שכך היא דתו ותרבותו אינו צריך קבלה פורמלית של מצוות בני נח והרי הוא גר תושב ממילא.
הרב רבינוביץ, בתשובה הנזכרת לעיל מצטט מדבריו של המהר"ץ חיות במאמר תפארת ישראל (עמ` תפט) "הנוצרים אשר מאמינים בדת ותורה מן השמים… בלי ספק שדיניהם אצלנו כגר תושב…" לדעת הרב רבינוביץ גם הרמב"ם סבור שחובה להחיות גר תושב גם בזמן הזה[14].
הרב חיים דוד הלוי במאמרו: "דרכי שלום בין יהודים לשאינם יהודים"[15] כתב על בסיס דברי המאירי שהוזכרו לעיל: "כיון שאין לגויי נכר בזמננו דין עובדי עבודה זרה, לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים בשום פנים לנהוג בגויי זמננו כדין עובדי עבודה זרה. ולכן, כל מכלול היחסים שבין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחו"ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה מפני "דרכי שלום" בלבד, אלא משום שלפי ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עובדי עבודה זרה. ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם, נחום אבליהם ועוד, הכל ניתן להעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום "דרכי שלום" דוקא."
התביעה המוסרית
מן הדברים דלעיל משתקפת החובה המוסרית והדתית המוטלת עלינו ביחסינו למהגרי העבודה. אנו נתבעים לרגישות גדולה כלפי הזרים הגרים בקרבנו, וגם אם אין לנו חיוב הלכתי לשיטה זו או אחרת, לכל הפחות יש לפנינו ספק דאורייתא האם אנשים אלו נחשבים כגר תושב. מעבר לחובה ההלכתית ברור שקריאת הכיוון של התורה תובעת מאיתנו הגינות ומוסריות כלפי הזרים.
בשולי הערים, בקיבוצים ובמושבים ואף בבתים פרטיים חיים כיום בני אדם שאינם יהודים, הם כפופים לנו ומשרתים אותנו. מדובר איפוא באחריות אישית של כל אחד ואחת כלפי "גרך אשר בשעריך" אנו צריכים לתבוע מהם התנהגות מוסרית במסגרת היותם בני נח, אך לא פחות חשוב – לתבוע מעצמנו להחיל את הנורמות המוסריות שאנו נוהגים כלפי עצמנו גם כלפיהם.
הענווה והכבוד כלפי הזר האחר והשונה מהווים אבן יסוד בתודעה הדתית של האדם. גם אנו היושבים כאן לבטח, הננו גרים ותושבים בארצות החיים. גם אנו כאותם מהגרי עבודה הננו אזרחים ארעיים בעולמו של הקב"ה. על כך התפלל דוד המלך: "שמעה תפלתי ה` ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי" (תהלים לט,יג).
[1] מאמר זה הוא הרחבה של מאמרי "האנשים השקופים" שפורסם בדעות 12 (טבת תשס"ב)
[2] אתר האינטרנט של קו לעובד העוסק במתן סיוע לעובדים זרים הוא www.kavlaoved.org.il
[3] אומות העולם נצטוו בשבע מצוות: א. לא לעבוד עבודה זרה. ב. לא לקלל את השם. ג. לא לשפוך דמים. ד. לא לגלות עריות ה. לא לגזול. ו. לא לאכול אבר מן החי. ז. למַנות דיינים.
[4] ראו למשל ביחס לאיסור מלאכה בשבת: "ויום השביעי שבת לה` אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות כ, ט). מיהו הגר המוזכר כאן? הרמב"ן בפרושו לפסוק זה כותב: "על דרך הפשט גר שער לעולם הוא גר תושב שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח." – אדם זה אינו מצווה לשבות בשבת, שהרי אינו מבני ברית. התורה מצווה על היהודי שלא להעביד את הנכרי הגר בשעריו בשבת. – "ולכן לא היתה בו המצוה שיאמר "לא תעשה בו מלאכה האזרח והגר", אבל לנו יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה, והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת".
[5] בית הבחירה למסכת יומא עמ` ריב
[6] במאמרו: "המיעוטים וזכויותיהם במדינת ישראל לאור ההלכה", תחומין ב` (תשמ"א) עמ` 180-192.
יש להעיר שהמאירי אינו מגדיר את האומות שאינן עובדות אלילים במעמד של "גר תושב". ראו בית הבחירה למסכת עבודה זרה סד ע"ב שם אומר המאירי במפורש "לענין מצוה להחיותו לא נקרא גר תושב עד שיקבל עליו בפני שלושה שבע מצוות". לדעת המאירי, חובת פקוח נפש הדוחה את השבת מחייבת את הצלתם לא רק של יהודים ומי שבמעמד של גר תושב אלא אף כלפי כל מי שאינו עובד אלילים והוא מן האומות הגדורות. על שיטת המאירי ראו: יעקב כץ, "סובלנות דתית בשיטתו של ר` מנחם המאירי בהלכה ובפילוסופיה", הלכה וקבלה, ירושלים תשמ"ו, עמ` 291-306]; משה הלברטל, "בעלי הדת; סובלנות דתית במשנתו של המאירי", בין תורה לחכמה, ירושלים תש"ס, עמ` 80 – 108.
[7] ראו שם במאמרו של הרב גרשוני. ביחס לנוצרים ראו גם את מאמרו של הרב הרצוג, "זכויות המיעוטים לפי ההלכה", תחוקה לישראל על פי התורה, כרך א, פרק שני, מוסד הרב קוק, תשמ"ט.
[8] ראו לדוגמא ציץ אליעזר ח"ח סי` ט"ו –קונטרס משיבת נפש, פרק ו`}.
[9] ר` יום-טוב בן אברהם, ספרד, (1250- 1332 בערך)
[10] לקביעה זו של הרמב"ם שצריך קבלה שלא מהכרע הדת אין מקור בתלמוד. כך כתב הכסף משנה שם: "נראה לי שרבינו אומר כך מסברא דנפשיה ונכוחה היא".
[11] בטעם הדבר כתב שם הראב"ד בהשגתו: "ואלה הדינים שאינם נוהגים בו אלא בזמן שהיובל נוהג יש מהן שהוא להקל עליו ויש מהן להחמיר עליו שבזמן שאין היובל נוהג יושב אפילו בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה וקונה עבד עברי עד זמן שירצה שאין זמן מיוחד ואלו להקל עליו. אבל אין אנו מצווים להחיותו זהו להחמיר עליו וקרוב הדבר להיות מן הטעם כי בזמן היובל היו שומטין והיה יכול להתפרנס שלא בטורח צבור ועכשיו אינו יכול מעתה מקיימין מי שהתנה שלא למול ושלא לטבול כמה שירצה בכל זמן." כלומר, בזמן שאין היובל נוהג מותר לגר תושב לשבת בארץ אך אין כלפיו את מכלול המחויבויות הכלכליות שתחת הכותרת "גר אתה מצווה להחיותו" וזאת משום שמחויבות זו מטילה עול כלכלי על הציבור ובזמן שאין היובל נוהג לא יכולה החברה היהודית לקחת על עצמה את האחריות הכלכלית גם ביחס לזרים ולכן אין מקבלים אותו למעמד זה של גר תושב המחייב את היהודים לדאוג לפרנסתו של הגר. לפי טעם זה ראוי שאכן מדינת ישראל תגביל את כניסת מהגרי העבודה לפי יכולתו של הציבור הישראלי לעמוד באחריות המוסרית ביחס למהגרים אלו.
[12] רובם הגדול של העובדים שאינם יהודיים הם מוסלמים או נוצרים, שלדעת המאירי ומהר"ץ חיות אינם נחשבים כעכו"ם. ביחס לבני דתות אחרות יש לבדוק האם דתם היא אכן עבודה זרה.
[13] בספרו "חמדת ישראל" חלק א`, קונטרס שבע מצוות אות לה, עמ` 202.
[14] בפירושו "יד פשוטה" על הרמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק י.
[15] תחומין ט (תשמ"ח); מופיע גם בעשה לך רב, ט (תשמ"ט). ובענין דומה – לגבי השבת אבידה לנכרי – כותב הרב קוק באגרת למשה זידל "לבד מה שהעיקר הוא כדעת המאירי שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחבירו הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם. אמנם גם אם נאמר כפשטם של פוסקים אחרים…" (אגרות הראיה א`, ירושלים תשמ"ה, עמ` צט) אך בתשובותיו ההלכתיות לא עשה הרב קוק שמוש בדעת המאירי. ראו למשל משפט כהן סימן נח בענין היתר המכירה למרות איסור "לא תחנם".
