מדרש רבא, ויקרא, הלכה ד'
תני ר' שמעון בר יוחאי משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה, אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה.
מסכת קידושין דף ל עמוד ב
מצוות האב על בנו: כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות.
העוברים בריצה / פרנץ קפקא
"כשאנחנו מטיילים בלילה באחד הרחובות, ואיזה איש, שאנחנו רואים אותו עוד מרחוק – כי הרחוב שלפנינו עולה והירח מלא – רץ מולנו,לא נתפוס אותו, גם אם הוא חלש ולבוש בלויים, וגם אם מישהו רץ אחריו וצועק, אלא ניתן לו לרוץ הלאה. כי לילה, ולא אנחנו אשמים שהרחוב שלפנינו עולה, מואר באור הירח המלא, וחוץ מזה, אולי תכננו השניים את הרדיפה הזאת להנאתם, ואולי הם דולקים אחרי איש שלישי, ואולי הראשון נרדף על לא עוול בכפו, ואולי השני מתכוון לרצוח ואנחנו נהייה שותפים לרצח, ואולי אין קשר בין השניים והם פשוט רצים אל מיטותיהם, כל אחד על דעת עצמו, ואולי הם סהרוריים, ואולי לראשון יש נשק. ולבסוף, האם אין לנו הזכות להיות עייפים, האם לא שתינו הרבה מאוד יין? אנחנו מרוצים שגם את השני איננו רואים עוד"
צוריאל אדמנית, מושג הערבות במצוות אצל חכמינו הראשונים
אין קיום מצווה אמיתי כל זמן שאין כל ישראל מקיימים אותה. אין להסיק מתוך כך את המסקנה שאין חשיבות בקיום המצוה של הפרט כל זמן שאין קיומה מובטח מצד הכלל…לרוב מעשיו המוסריים של האדם יש ערך רק אם משמשים כנורמה חברתית…שיטה זו מעמידה את הצד החברתי-כללי במרכז קיום התורה ולא את הצד המוסרי אישי.
זיגמונט באומן, מתוך: מודרניות נזילה
"ה'אזרח' הוא אדם הנוטה לחפש את רווחתו דרך טובתה של העיר ואילו האינדיבידואל נוטה להיות פושר, ספקן או מיוגע ביחסו ל'מטרה המשותפת', ה'טוב הכללי', ה'חברה הטובה' או 'החברה הצודקת'. מה הטעם ב'אינטרסים משותפים' מלבד מתן אפשרות לכל אינדיבידואל לספק את כל האינטרסים שלו? שהרי כל דבר שאינדיבידואלים עשויים לעשות כשהם חוברים יחדיו וכל תועלת אחרת שמאמציהם המשותפים עשויים להביא, יהיו כרוכים במגבלה על החופש שלהם לחתור למה שנכון בעיני כל אחד בנפרד ולא יועיל ממילא לחתירה כזאת. שני הדברים המועילים היחידים שאדם יכול לצפות ולרצות ש'כוח ציבורי' יספק הם שמירה על זכויות הפרט, כלומר מתן אפשרות לכל אחד ללכת בדרכו ולאפשר לכל אחד לעשות זאת בשקט ובשלום, בלי הפרעה…
יש פער הולך ומעמיק בין מצבם של אינדיבידואלים להלכה לסיכוייהם להפוך לאינדיבידואלים למעשה- כלומר, לקנות שליטה בגורלם ולבחור את הבחירות שהם רוצים בהן באמת…
אפשר לומר שהגלגל התהפך: משימתה של התיאוריה הביקורתית הפכה את כיוונה. משימתה המקורית הייתה הגנה על האוטונומיה הפרטית מפני כוחותיה המתקדמים של 'הספֵרה הציבורית', התייצבות לצד הפרט הנאנק תחת שלטונה המדכא של המדינה הבלתי אישית הכול יכולה ושלוחותיה הבירוקרטיות הרבות…
כעת המשימה היא להגן על המישור הציבורי ההולך ונעלם…
לא יהיה זה נכון לומר עתה שהציבורי מכוון לנכס את הפרטי. ההפך הוא הנכון: הפרטי הוא המנכס את המרחב הציבורי, כשהוא דוחק החוצה ומבריח כל מה שאי אפשר לבטא באופן מלא, בלי שיור, בשפת העניינים, הדאגות והעיסוקים הפרטיים"
דברים, לא, א-ט
א כִּי-יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה: לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל-הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל–וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה, בְּעֹל. ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה, אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי–כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה; וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. ו וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל-הֶחָלָל–יִרְחֲצוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל; וְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם. ט וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי–מִקִּרְבֶּךָ: כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ה'.
