אקדמות מילין
עבדות מצרים הייתה זה כבר אב טיפוס לעבדות בעולם, ואף המערכת המשפטית ניזונה הימנה בגיבוש איסור על סחר בבני אדם ובניסוח עקרונות דיני העבודה. כדרכו במקומות אחרים, גם כאן חוסך המקרא בלשונו ומקצר בתיאור העבדות.
עיינו בפסוקים הבאים (שמות א, יא-יד):
וישימו עליו שרי מסים למען ענתו בסבלתם. ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פיתום ואת רעמסס.
וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ… ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך.
וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.
× מהן "מילות המפתח" בפסוקים אלה? נסו להסביר את פשרן תוך שימוש בדברי המדרש והמפרשים.
"שרי מסים"
לפניכם שני פירושים קדומים למונח "שרי מסים":
א. אונקלוס: שרי מסים – שלטונין מבאשין [שלטון רע]
ב. רב סעדיה גאון (בבל, המאה התשיעית): שרי מיסים – ממונים להשפילם ולהבזותם.
עינוי
"וכאשר יענו אותו" – מהו פירושו של המונח "עינוי"? עיינו בדברי הפרשנים ונסו להשיב על שאלה זו.
לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה
עיינו בדברי הרמב"ם (משנה תורה, הלכות עבדים ט, ח)[1]:
מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך.
ואף על פי שהדין כך, מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק.
ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו. ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה.
חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן.
הרי הוא אומר `כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה`.
וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים. לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה. ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו.
וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן: `אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי, הלא בבטן עושני עשהו ויכוננו ברחם אחד`.
ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל, וכן במידותיו של הקב"ה שציוונו להידמות בהם הוא אומר `ורחמיו על כל מעשיו`. וכל המרחם – מרחמין עליו, שנאמר: `ונתן לך רחמים ורחמך והרבך`.
עבודת פרך
אחד הביטויים הנפוצים ביותר בהקשר של העסקה פוגענית הוא המונח "עבודת פרך". וכבר נצטווינו במקום אחר (ויקרא כה, מו): "לא תרדה בו בפרך". אכן, מהי "עבודת פרך"? טיבה המדויק לא נתבאר בתנ"ך.
עיינו במקורות הבאים ונסו להשיב על שאלה זו:
השוו פירושים אלה לפירושו של הרמב"ן (ספרד, המאה ה-13) המובא להלן:
כי מתחילה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין, ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם ולא יינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד.
וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה כגון החפירות והוצאת הזבלים הכל נתנו עליהם, וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו, ומכים ומקללים אותם.
וזה טעם `את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך`, והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך.
עבודה פוגענית בספרות השו"ת
עיינו בתשובתו של רבי ישראל מברונא, מגדולי חכמי ההלכה באשכנז (גרמניה) במאה הט"ו:
שו"ת מהר"י מברונא סימן רמב
נשאלתי: השוכר משרתת אשה או נערה בתולה, וראובן [=המעסיק] שולח אותה על השוק ובבתי הגויים יחידית. והמשרתת אומרת השכרתני לשרת כדרך המשרתות בבית ולא כדרך האנשים היוצאים בחוץ?
והשבתי: כן הנשים דוברות[2].
אין ראובן יכול לכופן ליכנס יחידית בבתי הגויים ואף יש איסור בדבר משום יחוד, ואף במקום שרבים רגילים ליכנס שם נהי דאיסור ליכא [=שאין איסור] מכל מקום אינו יכול לכופן, דיש נשים צנועות נוהגות בצניעות או יראות מרוב שנאה שלא יטילו עליה שם רע או כהאי גוונא [=כגון זה], אמנם על השוק בגילוי [=בגלוי, ברשות הרבים], רגילות הנשים לילך, אבל הבתולות אין דרכן לצאת לשוק ואינו יכול לכוף.
ונראה לי דאף איסור יש בדבר שנאמר `לא תצא כצאת העבדים`. וכתב בפירוש התורה לרבי יעקב בר אשר ז"ל, שנקרא נזיר, וזו לשונו: יש מפרשים שלא ישלחנה בחוץ לעשות מלאכתו אלא תשמשנו בבית, עכ"ל.
עיינו בתשובתו של רבי יאיר חיים בכרך (שו"ת "חוות יאיר", סימן קו), מגדולי חכמי אשכנז במאה הי"ז, המתארת מקרה קשה של עבודה פוגענית:
על דבר שאלתו בדבר אשת פלוני הידועה לרום מעלת כבוד תורתו בשמה ובמעשיה דיה רגנזית[3] קפדנית ועצרנית. ולסיבה זו לא היה דעת אדם סובלתה והיתה בלי משרתת כמה שנים. ובתחלת חורף הזה נלאתה נשוא עול טיפול הבית שכרה בתולה משרתת. ולסיבת הכבדת עול חוץ למנהג לפי דברי המשרתת[4] בצירוף סגירת הלחם במגדל [=בארון] תמיד נתקוטטו יחד הגבירה והשפחה.
ותברח מפניה כמשלש חדשים, ויצאה והלכה לאיש בעל בית אחר לשרת אצלו בעד מזונה חינם.
ובעלת הבית תפסה בגדי שבת של המשרתת ושכרה לשלושת חדשים הנשארים שפחה אחרת בשכר מרובה יותר ממה שפסקה על הראשונה. ילמדני רבינו אם הדין עם הגבירה כדין שוכר עליהם דגבי פועל[5].
גם מה שמקפדת על שבירת או אבדון כלי בביתה כל דהו [=כל שהוא], ותנכה לשפחה משכרה מה שאין מנהג נשים, יורנו מעלת כבוד תורתו אם על פי הדין כך הוא?
כיצד הייתם פוסקים במקרה זה?
עיינו בתשובת ה"חוות יאיר" ועמדו על השיקולים המרכזיים שהביאו אותו לגיבוש מסקנתו.
תשובה… והנה בדבר יציאת השפחה בטענת הכבדת עול. מסתמא לא נסתפקת דנחזי אנן [=שנראה אנו] אם מנהג בני העיר בשפחותיהם להטיל עליהם עול ההוא. ואם קצתם מטילים על שפחותיהם כזאת וקצתם לא אם ידוע איך ינהגו הרוב ניזל בתרייהו [=נלך אחריהם] ואין זה בכלל שאין הולכים בממון אחר הרוב.
ואם אי אפשר לברר זה נראה לי דאף על פי דבכל ספק קיימא לן יד הפועל על התחתונה מכל מקום במלאכה אם תתחייב לעשות אחר דקיימא לן דפועל יכול לחזור בו כמבואר שם סעיף ג` ממה שנאמר "כי לי בני ישראל עבדים" [ולא עבדים לעבדים], ורש"י פירש בחומש על פסוק זה `שטרי קודם`.
לכן במלאכה גופיה [=עצמה] שטרו יתברך [=של הקב"ה] קודם, ולא יטיל בעל הבית עליה עול שאינו נהוג בבירור.
וכן בסגירת דלתי שידה תיבה שבו הלחם. אם מפורסמת האישה בזה והמשרתת מבנות העיר סברה וקבלה, ואם לאו גם כן אזלינן בתר מנהג נשים שהם ביכולת לערכה [=דומות לה במעמדן].
ואם הוא נגד המנהג לא תוכל עשוהו אף על פי שתעשה כן לבניה. אם בניה סובלים שפחתה אינה מחויבת לסבול.
גם בניה לא בזיזא מלשאול בכל פעם [=אינם נמנעים מלהתרעם על כך כל פעם] מה שאין כן שפחתה.
ומה שבא בסוף דבריך בענין קפידת האשה על שבירת ואבדן כל כלי. על פי הדין, הדין עמה [=עם בעלת הבית], כי דין השפחה כשומר שכר לחייב בגניבה ושבירת כלי על ידי תקלה אם לא שנשבר מחמת מלאכה או שנדע מי מבני בית שברו. ובכהאי גוונא [=בכגון זה] רק על פי המנהג, רוב נשים אינם מקפידות על דבר קטן, וקיימא לן `אין הולכים בממון אחר הרוב` אם יש כמה נשים המקפידות. מה שאין כן אם לא נמצאו מקפידות רק אחת ושתים מעיר נראה דבטלה דעתן אצל כל אדם ולא נקרא מיעוט רק מיעוטא דמיעוטא הם ציקנין [=קמצנים] מאנשי ורדינאה [=שהיו ידועים בקמצנותם]…
ופעמים רבות שבאו לפני נדון בעל הבית ומשרת שחזרו בהם פעמים בשאט נפש ולפעמים שחזר הבעל הבית על ידי שאיחר המשרת לבא תוך הזמן יום או יומים, ולפעמים היה שוגג ואונס. ומימי לא פסקתי דין ביניהם, רק טרחתי מאד עד שמצאתי פשר דבר.
לקריאה ולעיון נוספים:
[1] ויפים לעניין זה דברי מרן רבי יוסף קארו, בפירושו "כסף משנה" על אתר, שבבקשו אחר מקורותיו של הרמב"ם בהלכה זו, מצאם בין השאר בהשקפת עולמו המוסרית, והעיר, שלא כדרכו: "הם דברי רבנו, ראויים אליו".
[2] על משקל מאמר הקב"ה למשה בדבר בנות צלפחד: "כן בנות צלפחד דוברות" (במדברכז, ז).
[3] ראה רש"י לויקרא יא, יט. ה"דיה" הרגזנית נמנית עם העופות הטמאים, ש"שקץ הם לכם"…
[4] תושם אל לב זהירותו של המשיב בניסוח הדברים, "לפי דברי המשרתת", מבלי ששמע את הצד השני. בתשובתו, מאריך המשיב בזהירות שיש לנקוט במתן חוות דעת מבלי לשמוע את העובדות ממקור ראשון ומפי שני הצדדים.
[5] לפי ההלכה, כאשר פועל עוזב את מקום עבודתו באמצע היום, רשאי מעבידו לשכור פועל אחר תחתיו ולחייב את העובד הראשון בתשלום שכרו והנזק שנגרם למעביד כתוצאה מהסתלקותו.
